רולטת רפיח

שבועות ארוכים שצה"ל ממתין לפקודה לכיבוש רפיח, ולציבור בישראל כלל לא ברור היכן ובידי מי צריכה להתקבל ההחלטה - לתקוף או לעצור במקום ולהתקפל - אם בידי הממשלה בירושלים, או אולי בבית הלבן אצל הנשיא ביידן ויועציו. בינתיים מי שמכתיב את מהלך האירועים הוא בכלל מנהיג חמאס, יחיא סינוואר, שהכל ממתינים למוצא פיו.

שרי הממשלה ומפקדי הצבא שבים ומדגישים כי המתקפה על רפיח בוא תבוא שכן כיבושה של העיר בידי צה"ל, ויותר מכך הבטחת השליטה הישראלית בציר פילדלפי לאורך קו הגבול המפריד בין מצרים לבין רצועת עזה, הם שלב חשוב ואפילו הכרחי בדרך להכרעת חמאס. יש בדברים צדק רב, חבל רק שגילינו את רפיח באיחור כה רב ולא בימיה הראשונים של המלחמה, שעה שצה"ל פעל ברצועה במלוא הכוח והעוצמה, טרם נמלטו לרפיח יותר ממיליון וחצי מתושבי הרצועה. ומה שחשוב לא פחות, בשעה שלחמאס לא היו חודשים ארוכים להתכונן לקראת המתקפה הצפויה על העיר.

יתרה מכך, עם כל חשיבותה של רפיח, ובלא ספק יש חשיבות רבה בכיבושה ובמיטוט כוחות חמאס הערוכים בה, טעות לראות בה ואף להציגה כחזות הכל וככזו שתקבע את גורל המערכה המתנהלת נגד חמאס מאז 7 באוקטובר.

שהרי נניח שצה"ל יקבל את הפקודה לכבוש את רפיח, ובמקרה כזה אין ספק שיעלה בידיו להשתלט עליה בתוך כמה ימים כפי שקרה בעזה שבצפון הרצועה ובחאן יונס שבמרכזה. מה יקרה אז? קרוב לוודאי שנפנה אותה לאחר שנכה במחבלים, ונותיר אותה לחמאס כדי שישתלט עליה, כפי שקורה כיום בצפון הרצועה ובמרכזה, באותם אזורים שעליהם השתלט צה"ל, שמהם התפנה לאחר "השלמת המשימה", ושמהם משגרים כעת מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי טילים לעבר ישראל.

וגם אם ניאחז ברפיח ואפילו נשוב לשלוט בחאן יונס ובעזה, האם לא יגיע הרגע שבו נידרש לסגת מהם כחלק מעסקה לשחרור חטופינו המוחזקים בידי חמאס, או אולי בלחץ בינלאומי ובעיקר בלחץ אמריקני בשל הכאוס השורר ברצועה ומוביל, לטענת הממשל האמריקני, למצוקה בקרב התושבים המקומיים? השאלה החשובה, וודאי שלטווח הארוך, אינה אם ומתי לכבוש את רפיח או אולי דווקא להגיע עם חמאס לעסקה לשחרור החטופים. השאלה היא מה בכוונתה של ישראל לעשות ברצועת עזה ביום שתסתיים המלחמה, שאלה שבה נרתעת הממשלה לעסוק חודשים רבים.

הרתיעה מלקבל החלטות באשר לעתיד מכרסמת כבר עתה בהישגי המלחמה. היא יוצרת ריק וכאוס שבחסותם שב חמאס ומשליט את מרותו על כל רחבי הרצועה, ונוסף על כך משקם את יכולותיו כארגון גרילה וטרור. היא גם מעוררת ביקורת בינלאומית גוברת על ישראל, שכבר עתה מגבילה את מהלכינו ושוללת מאיתנו קלפי מיקוח חשובים ליום שאחרי המלחמה. וכך עוד בטרם נכנס לרפיח, צה"ל מדשדש בבוץ העזתי, מקיים פעילות שיטור וביטחון שוטף וכמעט שלא לוחם. חמאס משקם את כוחו באזורים שמהם יצאנו, ובד בבד ישראל נאלצת לשקם בחינם ובלא תמורה תשתיות ולספק מזון ומים לתושבי הרצועה, דבר המסייע לחמאס לבנות עצמו מחדש.

השאלה החשובה, וודאי שלטווח הארוך, אינה אם ומתי לכבוש את רפיח או אולי דווקא להגיע עם חמאס לעסקה לשחרור החטופים. השאלה היא מה בכוונתה של ישראל לעשות ברצועת עזה ביום שתסתיים המלחמה, שאלה שבה נרתעת הממשלה לעסוק חודשים רבים

על הממשלה להחליט אפוא על עתיד הרצועה - אם להטיל עליה ממשל צבאי שימלא את החלל שהותרנו מאחורינו, ימנע מחמאס לשקם את כוחו - הפוליטי והצבאי - וירכך את הביקורת הבינלאומית המוטחת בנו. ולחלופין, לכונן שלטון פלשתיני חלופי לחמאס, שיישען בפועל על תמיכתן של ישראל ושל מדינות ערב המתונות.

בלא החלטות שכאלו, קיים חשש שכיבוש רפיח לא ישנה דבר ויותיר אותנו מדשדשים בעזה. מנגד, החלטות שכאלו יכולות להקנות לישראל קלפי מיקוח חשובים שייתרו את הצורך בכיבוש רפיח.